www.rtebz.com
בעוד כ-5 מיליארד שנים השמש שלנו צפויה למות. לאחרונה צילם טלסקופ החלל האבל, שאומן על הערפילית הפלנטרית NGC 6210 במרחק של כ-6,500 שנות אור, כוכב, מעט פחות מסיבי מהשמש שלנו, שסובל מהנשימה האחרונה שלו.
כוכב גוסס יוצר ערפילית פלנטרית (בעצם רק גז ואבק, אבל דומה לכוכב לכת במבט ממרחק רב) כאשר הוא פולט את השכבות החיצוניות שלו. במהלך מותו כוכב זורק מעליו קונכיות מרובות, כולל אלקטרונים של פלטינה וזהב, בדוגמאות לא סדירות. במה שנודע כנשימה האחרונה הוא מותיר אחריו שריד זעיר וחם במיוחד הנקרא גמד לבן.
בהקבלה לא אופיינית, רומנטיקה פוגשת אמפיריציזם, המולידה את הדימוי הפיוטי והנכון מבחינה מדעית של הזהב כנשימה הגוססת האחרונה של כוכב גוסס – תפוגה הסופית הדועכת.
אני לא יודע אם כוכב נושם ככזה, אבל ילדים (ואני מניח מתבגרים) של הסיקסטיז היו טרף לדעתה של ג’וני מיטשל. היא שרה, “אנחנו אבק כוכבים. אנחנו זהובים”. רבים לא ידעו טוב יותר, אבל אילו קיבלו ילדי שנות השישים השראה ליישם את התובנות על פראנה במדריכי היוגה של ארנסט ווד וריצ’רד היטלמן, הם לפחות היו מבינים שהם נושמים. שורש המילה השראה הוא “לנשום פנימה” וחיבור חושפני זה פותח את המשמעות והאסוציאציות הפנימיות שלו, כמו גם את הפוטנציאל שלו לעורר הארה אישית במובן הרוחני והידעני כאחד.
כי אם ההשראה – אותה מהות מסתורית שמבקרת אותנו בחיים ומעודדת התלהבות, פעולה משמעותית ומחברת את השמים לכדור הארץ – היא שכיחה, רגילה, צפויה וזמינה באופן חופשי, אז למה אנחנו לא מקבלים השראה כל הזמן, או לפחות באותה תדירות כמו כאשר אנו נושמים פנימה?
כפי שהאלכימאים העתיקים היו יכולים לנסח זאת, אבן החכמים של הידע העצמי מאפשרת לנו להפוך עופרת לזהב, או את האנושיות הארצית שלנו לטבע האלוהי שלנו. באלכימיה פנימית, למשל, מושג מפתח הוא עידון החומר החיוני לכדי נשימה ורוח חיוניים. טאואיסטים מתרגלים לשם כך תרגילי נשימה, עיסוי ואומנויות לחימה במחויבות רבה.
בספרות הפסיכולוגיה הניו-אייג’ית והפופ כיום, לעתים קרובות מייעצים לנו שהגישה שלנו מכתיבה את המחויבות שלנו לפוטנציאל הלמידה שלנו. זה בא לידי ביטוי ובא לידי ביטוי באמצעות התגובות שלנו: גלים, מזלזל, ספק, ציני, כועס, ממורמר. דרכים אחרות להגיב להצהרות של אמת, או הדרכה הן: עצוב באופן מוזר, מלא בגעגוע (איזו געגוע רחוק שאי אפשר למצוא עבורו מילים), מהוסס, מלא תקווה, מפחד, פגוע, לא סלחן, מקובע או בלתי נכנע.
כמו המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM), המדריך הסמכותי הכולל כמעט 1000 עמודים של קריטריונים אבחנתיים המשמשים אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש וחברות ביטוח, תיאורי מחלות ומחלות עולים על תיאורי רווחה. אבל תזהו את ההיגיון. הגישה שלנו מייצרת תגובה חיובית רק כאשר אנו הופכים קליטים, פתוחים ובעלי תובנות. עם זאת, יש שפע של דרכים לחבל בתגובה הזו ולמצוא את דרכנו לשלילה.
וההיגיון הוא כזה. אני נוסע ללונדון, אנגליה מיורק. המסלול הוא לקחת את A64 לכביש A1 ואז את M1 עד הסוף. זה המסלול כי הוא יביא אותי לשם מהר, בטוח וחסכוני יותר מכל מסלול אחר. עם זאת, אם אני אקח פנייה לא נכונה ואקח את ה-M18 לשפילד רק אחרי דונקסטר, אני אעמוד בעקיפה של 20 מייל או יותר, ואוסיף זמן, עוד סכנה והוצאות למסע שלי. אם בטעות אני לוקח את ה-M62 להאל או נשאר על ה-A64 ללידס התוצאה זהה. יש באמת רק מסלול יעיל אחד.
בהקבלה לא אופיינית אחרת, עבודה פנימית מתכתבת עם החיים החיצוניים בהעצמה ומשקפת את העובדה שדרך אחת נכונה, בעוד שקיימות מספר רב של דרכים שגויות. פלא שכל כך הרבה הולכים לאיבוד ומחפשים הדרכה?
“אני לא יודע מי אני/אבל אתה יודע שהחיים נועדו ללמוד”, שר ג’וני מיטשל באותו שיר אבק כוכבים/זהב. לדעת מי אתה הוא המטרה של הארה אישית, כמו ב”מי אני?” או “מהו בן אדם?” המשמעות השורשית של הארה היא חוכמה, ידע ואפילו יש קשר כלשהו לנוצות. המילה “כונן” נושאת את המשמעות המוזרה מהגרמנית של “דחיפה מאחור”, המזכירה את המושג הטאואיסטי של “להוביל מלמטה”.
בסיפור טאואיסטי עתיק אחד אדם מתמלא בפחד הבלתי הגיוני שהשמים ייפלו ויהרסו את ביתו ומשפחתו. חבר יעץ לו שגן עדן נמצא בכל מקום ואינו מורכב מכלום מלבד האוויר שבו הוא הלך ונושם, אז איך מישהו יכול לפחד מקריסת השמים.
האיש החושש ענה שאם השמים יהיו אוויר מצטבר אז אין סכנה של נפילת כוכבים. החבר השיב שהכוכבים הם בסך הכל גופי אוויר מוארים, ועל כך השיב האיש החושש: “ומה אם האדמה תשקע מתחת לרגלי?”
חברו השיב שכדור הארץ הוא חלל ממלא מסה מוצקה. “הוא נמצא בכל מקום,” הוא אמר, “כי אתה יכול ללכת עליו במשך כל היום והלילה מבלי להגיע לקצהו, אז איך אתה יכול לפחד שהוא יתפרק מתחת לרגליך?” כנראה שהאיש החושש חווה הקלה גדולה בהסבר והחל לחיות בביטחון.
אנחנו מתקרבים ליקום נושם כשהחבר מזהה את כוכבי הלכת כגופי אוויר וכדור הארץ המוביל מלמטה. כדי לקשר את ההתכתבות הזו, בואו נגיד שהטאואיסטים העתיקים שנהגו לומר, “אל תסתכלו לא ימינה או שמאלה”, עשו זאת נכון והמשיכו הלאה בלי הסחות דעת. בכל פעם, על פי סיפור ישן אחד, הם הניחו רגל על האדמה שהם סירבו לקחת כמובן מאליו את העובדה שיש יציבות וחומר סביב רגליהם, כל כך השראה להכרת תודה הייתה להם ברכת כל מה שהם צריכים למקורקע שלהם. .
אולי הם קיבלו השראה באותה תדירות שהם נשפו החוצה.
