www.rtebz.com
זה 1992, קונטיקט. ג’ואן וג’ו קסלמן (גלן קלוז וג’ונתן פריס) שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם, מצפים בדאגה לשיחת טלפון. מאוחר יותר ג’ו קם ומוריד כמה ממתקים כדי להרגיע את עצביו לקראת מחר יוכרזו חתני פרס נובל. מתעוררים עם עלות השחר הם שומעים את החדשות בדיוק כפי שחלמו. בימים הבאים יש חגיגות, ארוחות ערב ותכניות לטיול הקרוב לשוודיה. אנחנו מזהים איך הם משלימים זה את זה, ג’ו הוא סתמי, שווא וחסר אופקים, בעוד שג’ואן מורכבת, אלגנטית ומבטלת את עצמה.
לאחר שלמד שהוא זכה בנובל, ג’ו אומר למעריצות, “אשתי לא סופרת”. ההערה מרגיזה את ג’ואן, ובכל זאת היא נותנת לזה לעבור. זה החלון לשותפות המרמה שלהם.
בטיסת הקונקורד לשטוקהולם, ניגש למשפחה נתנאל בון (כריסטיאן סלייטר) הבלתי פוסק שמתכוון לכתוב את הביוגרפיה של ג’ו, עם או בלי השתתפותו. ג’ו דוחה את תחינותיו, לא בנוח עם חדירתו. עם זאת, ג’ואן מייעצת לגישה דיפלומטית יותר, צל של מה שעתיד לבוא, כשהדברים התחילו להתפרק.
בשטוקהולם, אנו רואים מדוע בני קסטלמן לא אוהבים שעיתונאי כזה מחטט לחייהם כאשר ג’ו מבריק לצלמת הצעירה והיפה (קרין פרנץ קורלוף) שהופקדה לתעד את שהותו. ג’ואן שמה לב לבטיות המתהווה אבל מניחה לה להחליק. זה קרה בעבר. פלאשבקים שזורים ממלאים את הפערים, בחזרה לשנות ה-60, כאשר ג’ו הצעיר (הארי לויד) היה סופר נשוי מתקשה שלימד כתיבה יצירתית בסמית’ קולג’ וג’ואן (אנני סטארק) הייתה תלמידתו הנלהבת שהראתה כישרון ניכר. הם מנהלים רומן, הוא עוזב את אשתו כדי להתחתן איתה. עד מהרה ג’ואן נוטשת את שאיפותיה כשהיא מבינה שהכתיבה היא משחק הנשלט על ידי גברים ושהכישרונות שלה מהווים איום על ההערכה העצמית של הגבר שהיא אוהבת.
לקראת קבלת הפרס, מתרגלים הנוכחים את הטקס הפולחני בהשתחוות למלך, לאחר מכן זוכים נוספים בפרס ולבסוף את הקהל. בזמן שג’ו עושה את שלו, הוא מרגיש חלש וצריך לעזור לו מהבמה. האם זה היה עצבים, אשמה, או אולי בעיה בריאותית?
אפשר לחשוב שהדמות נתנאל בון היא האנטגוניסט בסיפור הזה. עם זאת, ככל שהסיפור מתפתח, הוא הופך לזרז הפותח את הצלקות של חיי הונאה. בסצנה החושפנית בפאב בין ג’ואן ונתנאל, אנו מרגישים כיצד התעלמו מההכרה שלה בהצלחה של ג’ו. ג’ואן מתנדנדת וטווה, עוזבת את האשמותיו של בון, נשארת האישה הנאמנה חסרת האנוכיות, אבל מתחתיה נמצא התסכול העצור של לתת תמיד, לעולם לא לחזור. סצנה משוחקת מעולה שיש לה כל כך הרבה רמות. זו סצנה של בריחה, כשהיא שותה יותר מדי, מעשנת, משהו שהיא נמנעה ממנה במשך שנים, וכמעט שופכת את השעועית על הנישואים.
בתוך סצנת הפאבים הזו, יש פלאשבק מספרי שאכן שופך את השעועית וחושף את עיקר מערכת היחסים שלהם. זה הפצע הפתוח שמתנשא בסצנת השיא של הסרט. לאחר שג’ואן יוצאת לארוחת הערב של הפרס, ג’ו חוזר אחריה למלון. שלושים שנות נישואים מתפרקות כשהן משחררות את הטינות והתסכולים העצורים שלהם. כשהאמת יוצאת לאור, זה הופך לסיום קטסטרופלי למה שנראה לראשונה כמערכת יחסים מאושרת ואוהבת.
ההופעה הבולטת של גלן קלוז היא של איפוק, הסתרה ובו בזמן חושפת את המהומה שמתחת. זוהי מצגת שכבה דמוית בצל שבה אנו רואים רק חלקים וחתיכות, אך ככל שהם מצטברים אנו מקבלים לאט לאט את התמונה המלאה. בגילומה של האישה המסורה, היא חייבת לשמור על סודותיו, ובתפקיד יוצא דופן, מרתק ומסובך זה, גלן קלוז נותנת את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלה.
כסופר הזקן והשחצני, ג’ונתן פריס מתאר בצורה חיה את הבעל הנזקק והנרקיסיסט בעל כישורי כתיבה חשודים. הדבר מודגם כאשר בנו דיוויד (מקס איירונס) מבקש שוב ושוב להעריך את סיפורו הקצר ושוב כאשר ג’ו אינו זוכר את שמה של הדמות הראשית בספרו הפופולרי ביותר. ובכל זאת יש לו את הרגעים האלה שבהם הוא מעריך ואוהב; שבו יש לסלוח על הכל.
כריסטיאן סלייטר מגלם את העיתונאי החלקלק נתניאל בון, שמחפש תהילה ביצירת ביוגרפיה על ג’ו קסלמן, במיוחד כעת לאחר שזכה בפרס נובל. זהו תפקיד קשה שכן הוא הופך במיומנות שיחה סתמית לראיון מאולתר שצובר חומר לספרו. הסצנה שלו עם Close היא החלק המרכזי של הסיפור שכן היא חושפת את עומק הטינה של ג’ואן.
התסריט של ג’יין אנדרסון מיישם כיאות כלי תסריט, דהיינו חזות מראש, פלאשבקים ונקודות עלילה ממוקמות היטב. הדיאלוג הוא חד אך מלא בהקשר מספיק כדי למשוך אותנו עמוק יותר לתוך הדמויות. בעידן #MeToo הזה, הנחת היסוד, זו של כבוד מוזנח היא הרלוונטית ביותר.
הבימוי של Bjorn Runge הוא ישר קדימה ומאפשר לצוות השחקנים המסוגלים לעשות את שלהם. כאשר רוב הסיפור מתרחש בתודעה של הדמויות, הוא מתמקד בתוכן הרגשי שלהן ולא במידע. לשם כך הוא משתמש באיזון עדין של אקשן וצילומי פעולה מחדש.
ערכי ההפקה הם מהשורה הראשונה ומציגים יפה את התחרות של שטוקהולם וטקס פרס נובל שלה. התוצאה המוזיקלית של ג’וסלין פוק משאירה אותנו מעורבים רגשית, ועם זאת הופכת את התוצאה לדו-משמעית. עריכה ואפקטים קוליים נותנים לנו את התחושה הזו, “אנחנו שם”.
האישה היא מסע רגשי חושפני, החוגג פמיניזם וגילוי עצמי.
בזמן שהוקרן בפסטיבלי קולנוע ב-2017 (ולאחר מכן נרכש להפצה), לפי השמועות הוא הוחזק לאקרנים עד 2018 על מנת לתת לגלן קלוז סיכוי טוב יותר במועמדות לאוסקר. את ג’ואן הצעירה מגלמת בתו של גלן קלוז, אנני סטארק. למרות שהסרט מתרחש בקונטיקט ובשטוקהולם, רוב הסרט צולם בגלזגו, סקוטלנד.
קרדיטים: “האישה” מככבים גלן קלוז, ג’ונתן פריס, כריסטיאן סלייטר, מקס איירונס, הארי לויד, אנני סטארק ואליקס ווילטון ריגן. במאי: ביורן ראנג’, כותבת: ג’יין אנדרסון (מעובד מהרומן של מג ווליצ’ר), מפיקים: קלאודיה בלומהובר, מטה לואיז פולדג’ר סורנסן, רוזלי סוודלין, פירס טמפסט, ג’ו באמפורד ופידור גוסטפסון, עורכת: לנה רונג’, מעצבת הפקה: מארק ליס , במאי הצילום: Ulf Brantas, מעצבת תלבושות: Trisha Biggar, מוזיקה: Jocelyn Pook, שיר: “Let’s Fly Away” נכתב על ידי Joe Lervold & Julius Robinson, בביצוע Joel Evans Big Band בהשתתפות פטריק טוצולינו. חברות הפקה: Tempo Productions Limited, תוכן אנונימי, Meta Film, Silver Reel, Spark Film & TV. מפיץ: Sony Picture Classics. זמן ריצה: 100 דקות.
